בעקבות הפוסט מאתמול בעניין של ׳לשחרר׳ כתבתי הבוקר לחבר הודעת תודה על השיחה ועל תשומת הלב שלו.
ובהודעה הוספתי שעדיין לא ברור לי בדיוק מערכת היחסים בין לשחרר לבין להיות בעשייה. ואז תוך כדי הכתיבה (אין ספק שכתיבה עוזרת לעבד מחשבות) כתבתי לו על נקודת הציאה. שאני מתחיל להבין שלשחרר זה לא אומר לא להיות בעשייה, אלא איך אנחנו ניגשים לעשייה ומה אנחנו מרגישים בעשייה.
ומרגיש שפה מתחיל להיות סדק של פיצוח. כי ברגע שאנחנו באים באנרגיה של הדרך ולא התוצאה, ורואים לכל אורך הדרך את עצמנו ומה חשוב לנו ממקום נקי וממקום של נתינה ענקית אז גם אותן פעולות יכולות לקבל משמעות אחרת ולהוות אימפקט משמעותי יותר. בלי קשר לתוצאה עצמה. וכשפועלים ככה לאורך זמן, אז בסוף גם התוצאות יגיעו.
נ.ב
עדיין בבחינה עם עצמי של דברים אלו, אבל אלו ניצנים ראשונים של תובנות.
