היום הזה, הפוסט של אוסי, ובכלל השבוע האחרון במוזה.
הוכיחו לי עוד פעם מחדש, עד כמה מטורף מה שאוסי ואני משתדלים לייצר.
כמה עומק, משמעות ומילים גדולות נולדים מהבית שנקרא מוזה.
כמה זרעים נשתלו שפתאום אנחנו שומעים ורואים פירות שמוזאים חושפים אותנו אליהם.
בצהריים זה הגיע בסגנון של בראנץ׳! עם כבר סטייל אז במרפסת מול הים.
אבל דווקא לא המרפסת היתה העניין. חבורה של מוזאים שמה שמאחד את כולם זו השפה החדשה שהם למדו – שפת הנגינה אבל אם תשאלו אותם בשקט, יש מצב שיגידו הרבה הרבה מעבר.
היה מצחיק, היה מרגש, היה מעניין, היכרנו בעוד רמה אחת פנימה.
וכן, אני עדיין מצליח להיות מופתע ומאחל לעצמי להמשיך כל הזמן עד כמה עמוק ומשמעותי כשאנשים מחליטים להקדיש ׳זמן מוזה׳ לעצמם, ופשוט מאפשרים לעצמם.
לחיי חגיגות עם אנשים טובים, ומשמעות.
נ.ב
לא מצאתי נ.ב אז זרמו…
