הבוקר היה לי אפשרות לשכב בחדר בלי לעשות שום דבר.
בלי מכשיר טלפון לידי ושום גירוי אחר.
פשוט לשכב ולהיות עם המחשבות שלי והייתי ברגעים של מודעות ושמתי לב, עד כמה מורכב לי להיות רק עם המחשבות או עם הרגשות שלי.
להיות ברגע הצלחתי להיות אך היה לי רעש של חוסר סובלנות כלפיי הרגע הזה.
חשבתי גם איך הטלפון ממלא לי את הצורך הזה כל הזמן. ממש יש לי רצון עז לא להיות משועמם.
הרציונל שלי אומר שזה טוב להיות משועממים וששם המחשבות בפועל. אך בתכל׳ס בסופו של דבר הדבר הזה לא קורה והיד נשלחת לטלפון.
לא אאחל הפעם לחיי שעמום כי זה רגע שלב מתקדם.
אאחל לעצמי לחיי כך שאם לפחות אני כל הזמן בטלפון אפסיק להיות מתוסכל מכך ואקבל זאת.
כנראה עדיין לא מצאתי את המשוואה והערך הגדול ששעמום יכול לתת לי.
