אתמול בסדנה של שי עמית. בעודי יושב על אדן החלון בפינת החדר, כרית שחורה ומלבנית מתחתיי, ומשקיף על הקבוצה ושי.
שי דיבר על דבר שקשה מאוד ללמד אותו, או להעביר אותו בסדנת כתיבה.
׳שריר הדמיון׳ כמו כל שריר בגוף שלנו, בשביל להתחזק צריך לעשות חזרות רבות וכדאי גם להוסיף משקל מדי פעם.
עכשיו מכניס את האינפוט שלי. בעולם של היום מרגיש לי שהדמיון הולך ומצטצם. בכל רגע נתון של שקט, יש לנו אפשרות להוציא מכשיר מלבני מהכיס (בחלק גדול אפילו נחסוך את הלהוציא פשוט נסתכל עליו) וכמעט כל מה שנרצה או אפילו לא נרצה, בהישג ידינו.
משעמם. אין בעיה -.פייסבוק או משחק כלשהו.
לא יודעים משהו – ישר פותחים גוגל.
ההזדמנויות שלנו לדמיין תרחישים, לחשוב על כל מיני דברים, מצטמם. הרצון שלנו לאינסטנט גורם לנו לבחור בדרך המהירה.
וככה גם הדמיון שלנו הולך ופוחת, אנחנו ברגע יכולים, לראות, להקשיב. למה לדמיין?
זו נקודה מעניינת, כי ככותבים, שריר דמיון מפותח עוזר לנו, לגעת בקורא ולהביא זווית מעניינת ומקורית.
מתי לאחרונה השתמשתם בשריר הדמיון שלכם?
