נמאס לי

שמעו רגע,
בא לי לצעוק!
קצת נמאס לי להיות מנומס מדי.
מרגיש איך אני עוצר את עצמי מבפנים.

נגמרו החגים. מרגיש שהחיים מתחילים לחזור קצת לשגרה.
עשינו תוכניות מטורפות במוזה.
יכול לשתף אתכם שאני All in במוזה בכל הרמות והמחירים האפשריים.
יש לי את התוכנית המסודרת.
יש לי את הצורך של קהל היעד שאני רוצה לפנות אליו (ומתרחבים לקהל יעד נוסף).
יש לי את המיומנויות.
יש לי את האמונה.
יש לי את המשמעות.
כל הדברים מעשייה של חמש שנים במוזה.

מרגיש שאני במאני טיים, אם לדייק אנחנו (ביחד עם אוסי).
מרגיש שהגיע הרגע לעלות עוד כמה מדרגות, מרגיש באמת שהקרקע מוכנה.

אני אומר לעצמי כמה אני רוצה זאת מבפנים, אני גם אומר כמה אני רוצה זאת מבחוץ.
ועדיין אני מרגיש שאני לא מספיק רואה בעיניים (פתאום אני קולט איך הלא מספיק צץ בכתיבה).

רוצה לא לפחד לפנות לכל אחד שאני מכיר ולהגיד לו או לה עד כמה זה מטורף הדבר שאנחנו עושים.
רוצה אומץ להיות נודניק ולבקש עזרה בהפצת הבשורה, עזרה בחיבורים לאנשים הנכונים.
ואת זה אני יודע שעדיין קצת חסר לי.
אני רוצה להרגיש את ההרגשה הזאת של הסכין בין השיניים.
אני רוצה להרגיש את הקצת חוצפה בבקשות שלי.
כמובן שאני רוצה לעשות את זה עם כמויות אינסופיות של אכפתיות.

אולי מה שאני מבקש זה בעצם את האומץ להיות יותר נודניק.