אז כרגע אין לי כל כך זמן ל…״
שמעתי את המשפט הזה כל כך הרבה פעמים, וגם אני השתמשתי בו בלא מעט ורסיות שונות:
דרך מוזה, המסגרת שאני נמצא בה, בשירות החדש שלי ׳הוצאה לפועל׳, בשיחות עם חברים ואנשים קרובים אליי.
שמתי לב איך קל לנו להתחיל בסיפור, במקום בלהגיד את האמת שלנו: ״השוטף שוטף״ (ביטוי מדוייק שלקחתי מניר דובדבני).
הקטע כזה, בחיים יש לנו כל מיני הזדמנויות, רצונות, אולי נעיז ונאמר את המילה הקצת שחוקה חלומות. והם באים אלינו. כל הקטע של לדבר על ניצול הזדמנויות משאיר לאחרים כרגע.
בא דווקא לדבר על העניין שכבר בחרנו לנצל את ההזדמנות. נרשמנו לסדנה שרצינו – ללימוד גיטרה, לקורס התפתחות אישית להשגת המטרות, לסטודיו לכושר.
ואנחנו הרבה פעמים מגיעים בהתלהבות, אבל ברגע שמגיע השלב של האקטיביות שלפעמים מגיע ממש מהר ולפעמים אחרי תקופה, עולה פתאום משפט הכותרת: ״בדיוק אני…״
דווקא הדברים שכל כך חשובים לנו בחיים, שאנחנו גם יודעים ואפילו מרגישים שיעשו לנו ממש טוב, וישדרגו אותנו, אנחנו מתחמקים מהם.
המשחק הזה בין הדחוף לחשוב. יש את מטריצת ניהול הזמן של סטיבן קוביי עם ארבעת הרבעים. שעל פניו יש בה מלא חוכמה ויכולה לעשות סדר (אני לא באמת הצלחתי להתמיד בה)
אבל בכוונה נשאר בפשוט, רק בחשוב ובדחוף. ובשאלה למה אני לא עושה את מה שחשוב לי, יודע שיקדם אותי ואפילו יעשה לי טוב.
התשובה שהגעתי כרגע, שזה לא עניין של הבנה. אני מבין לגמרי את הדברים האלו, יש שם עניין של הרגשה ומאמץ, אם באופן פיזי או מנטלי שהרבה פעמים קשה לנו, יש שם המון עניין של אי ודאות. בדרך כלל המאמץ הוא לטווח הקצר, כי בטווח הארוך המאמץ הופך לעץ מניב.
מה שחשוב לי זה להציף את העניין, להבין שכנראה אני לא מוכן לחלק מהדברים. כי פעם ממש הרגשתי תסכול אני כל כך רוצה כבר לעשות מלא כסף, אני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות. ובסוף מוצא את עצמי על הספה עם רגל רדומה אחרי שעה וחצי גולל בפיד של טיקטוק כי הפייסבוק והאינסטגרם התחילו לחזור על עצמם.
ולהיזכר שאני כל פעם עושה עוד מאמץ קטן בשביל כן לחזור לחשוב, ולעמוד גם במשימות היומיות הפחות זוהרות אל עבר המטרה (ברגע שבשגרה יש יותר ויותר חשוב, כך החיים שלי ישודרגו). אך הכי הכי חשוב – שרוב הפעולות יהיה משמעותיות ומספקות כי בסוף קלישאתי ככל שיהיה החיים קורים בדרך אז שווה לפתוח חלון ולהרגיש את הרוח.
