טקסט שכתבתי במסגרת תרגיל כתיבה בסדנה של גלית ברש.
דבר מעניין שלמדתי זה שכמעט כל סיפור שנכתוב, יכול להתקשר לאיפה שאנחנו נמצאים עכשיו.
הסיפורים שלנו חלק מה- DNA שלנו שמספר מאיפה בנו ואת המהות שלנו. 

בטון מאיים אמר לי: "אני מציע לך לא לעמוד פה! " 

גיל 14.  מסתיים עוד יום עבודה של עונת בציר הענבים.
אני יודע שברגע שהתאילנדים מסיימים להעמיס את הקרטונים הארוזים של הענבים על העגלה.
מתחיל הטקס האישי שלי – הכנת ארגזי הענבים שאמא השאירה לי בצד.
ככה זה הולך: סידרתי את הענבים בתוך נספקים (פלסטיקים שקופים מפלסטיק), מניח על המשקל האלקטרוני – מוסיף/מוריד עד שהצג מראה 2.00 קילו, ובסוף נותן את הטאצ׳ שובה העין של סידור האשכולות העליונים.
מוציא את  הקרטון המקופל  שעליו כתוב בצבעי גואש שאמא כתבה לי: ״ענבים טריים מהכרם.״
לוקח את הפאוץ׳ השחור,  עם המטבעות שהכנתי יום לפני. ולסיום חבילת שקיות ניילון – אחרי הכל צריך ליצור חוויה ללקוח.
מעלים על האוטו של אמא את הציוד והסחורה ונוסעים לעמדה שלי – ליד צומת שילת.

כל יום במהלך החודש של הבציר מלבד שבת הייתי עורך את הטקס. עומד ומוכר ענבים לכל מי שהבין את כתב היד עם הגואש ורצה לקנות ענבים הביתה.

יום אחד עוצר אוטו לידי.
מהחלון שואל: ״כמה עולה קילו ענבים ירוקים? כמה עולה קילו ענבים אדומים? מי נתן לך לעמוד פה? אתה יודע מי אני? אתה יודע שאתה מתחרה איתי?״
אני – במבט של חוסר הבנה מה הבחור רוצה? אומר: ״אני לא מבין מה כל השאלות, ולא מכיר אותך״
והוא ממשיך בכעס ובמבט מאיים: ״אני מציע לך לא לעמוד פה, אתה פוגע בפרנסה שלנו של השוק!״
ונסע.

אני כמובן חששתי, אחרי זה הבנתי שזה הבאסטיונר של הירקות מהשוק בשילת, וכאב לו לראות נער צעיר שמתפרנס מ-4 ארגזים של ענבים.

כשסיפרתי לאבא שלי הוא התעצבן ואמר לי: ״אני רוצה לראות שהוא בא אליך מחר ואומר משהו״
אני עם החשש, אומר לעצמי: ״איזה פחד.״
למחרת עמדתי עוד הפעם – לא כי רציתי, אלא כי אבא שלי הסביר לי שהוא לא יכול לעשות כלום ולחץ.

מאז לא התקרבתי לשוק ולמדתי שיעור, כבר בגיל 14.
יש אנשים שלא מגיבים טוב לתחרות וכדאי להתעלם מהם.
צריך להמשיך הלאה, גם אם זה לא מוצא חן בעיניי אנשים מסויימים.